לא צריך להיות מומחה גדול או לשבת בקבינט כדי לאבחן שהמצב הכללי שלנו הוא לא משהו.
לכל אחד ואחת יש רגע אחר שצף במחשבות: הלילות של ימי המחאה כשחזרנו הביתה מובסים מול הקרע שנפער בעם; אותה השבת של ה-7 באוקטובר, כשקבענו לטייל עם חברים ובמקום נשארנו בבית וצפינו במהדורות החדשות; העדכון על הקפאת הרילוקיישן שלנו; כשהבנו שלא נצליח לסגור את סבב הגיוס; הפעם האחרונה שראינו את בני ובנות הזוג שלנו מאז שנקראו למילואים; וגם סוף השבוע האחרון, כשהמלחמה התערבבה עם הסופות שבחוץ ולא רצינו לצאת מהמיטה.
בתוך המציאות הזו, נדמה שאינרציות החיים הן שדוחפות אותנו להמשיך לתפקד, להיות שם בשביל הפרטנרים שלנו, המשפחה, העובדים והלקוחות, בניסיון לשאוב כוח מכל דבר שנע סביבנו.
גם אצלי העיסוק המתמיד בעשייה - במיוחד כזו עם משמעות - עזר לי לתפקד בימי ההלם הראשוניים, וממשיך עכשיו כשכולנו נדרשים לנהל שגרת חיים בצל שגרת חירום, למרות שחלקי השבר עוד לא הספיקו להתאחות.
זה מזכיר לי מסורת יפנית עתיקה בשם "קינצוגי" שרואה בשברים כחלק אינטגרלי מהחיים שלנו, לפיה אנחנו לא צריכים להסתיר אותם אלא למשוך אליהם תשומת לב. קינצוגי ביפנית הוא "חיבור מזהב", ולפי המסורת כלי קרמיקה שנשברים לא מושלכים לפח אלא מודבקים מחדש בעזרת זהב שמדגיש את הסדקים והפגמים בהם, מתוך האמונה שלקבל אותם יוביל אותנו להארה, תחושת שחרור והתעלות הרוח.
מה הדרכים שעוזרות לכם.ן להתמודד עם התקופה הזו? אפשר לשתף אותי בטופס כאן, אשמח לקרוא ולפרסם חלק בגיליון הבא.
דוגמא ל"משחת זהב" שכזו היא הפרויקט החדש של דן סינור ושאול זינגר, מחברי רב-המכר "מדינת הסטארט-אפ" ושטבעו את המונח Startup Nation. השניים בחנו מדדים רבים והגיעו למסקנה המפתיעה שישראל היא אחת המדינות הנפלאות בעולם! כן כן, דווקא עכשיו.
הם מתארים את הרוח הישראלית ככזו שדוחפת אותנו למעלה בטבלאות האושר, הבריאות והאופטימיות העולמיות, ומוסיפים ש"משהו יוצא דופן מתרחש בחברה הישראלית, וטמון ביכולת הנדירה שלה לספק לחבריה את מה שהם "באמת צריכים" - קשרים חברתיים ומשפחתיים הדוקים, תחושת שייכות ומשמעות במדינה בה חיים מדי יום בדרמה היסטורית בממדים תנ"כיים".
זה הצד החיובי של הדבק הישראלי שאני פוגש לא מעט בשיחות עם משקיעים ויזמים ישראלים שעברו לארה"ב, ומשתפים שמוצאים את עצמם לפתע מתגעגעים לחברה 'הקיבוצית' והמלכודת שלנו. חברה מאד טובה שלי תיארה זאת כך באוזניי: "בניו-יורק אני יכולה לשים את הילד בגן ובשתיים אפס אפס אתייצב לאסוף אותו, ויהי מה. בישראל אני יכולה בקלות להרים טלפון לאחת האמהות בגן ולבקש ממנה לאסוף את הילד במקומי, מבלי שזו תהיה בעיה". כמובן שזו רק דעה אחת ויש אחרים שיעידו שהצליחו ליצור לעצמם מעטפת קהילתית באמריקה ובמקומות אחרים בעולם.
בת הזוג הסינגפורית שלי אוהבת להגיד שהווליום אצלנו חזק הרבה יותר - הכבישים חנוקים, הכל צפוף ובבלאגן, אנשים מדברים ביניהם בצעקות, אבל גם החיים חזקים יותר, הקפה טעים יותר, הרגשות עזים, מערכות היחסים עמוקות והחוויות משמעותיות יותר. "רק בישראל אני מרגישה שאני חיה באמת", היא אומרת. נקודה למחשבה.
לכל מטבע יש שני צדדים, נראה שעכשיו אנחנו בעיקר מרגישים על גופנו את השברים שספגנו, מנסים לנהל שגרה 'נורמלית' במציאות לא נורמלית; חשוב שנזכור גם את הצד השני שדרכו רבים תופסים אותנו - אנחנו חיים כאן את החיים עד הסוף.
מה אני קורא, שומע ומאזין לו ויכול לעניין גם אותך 🤓
🔍 סטארטאפ ששווה להכיר: בעידן בו חברות הטק הישראליות מחפשות אחר דרכים למכור יותר, הסטארטאפ Samplead מציע מכונת מכירות אוטומטית שעוזרת לך להגדיל את קצב הלידים שלך (גילוי נאות: אני המשקיע הראשון בחברה). אפשר לקרוא עוד כאן, ולפנות אליי לחיבור.
🎙️פודקאסט להאזין לו: אם עדיין לא הקשבת ל-All In, זה הזמן. מדובר באחד הפודקאסטים המושמעים ביותר בארה"ב, רלוונטי לכל מי שמתעניין בפוליטיקה, כלכלה, השקעות ומה שביניהם. במיוחד מרתק לשמוע את השיחות סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואת הניתוח מוכוון-אמריקה שהמנחים מביאים לשולחן. דברים שרואים משם, לא רואים מכאן.
📖 תמיד צריך ספר טוב: אני קורא בשנית את Never Split The Difference (בעברית - "בלי פשרות"). הספר מציע פרספקטיבה וכלים לניהול דיונים מאתגרים ויומיומיים, ומאפשר לנו לתרגל את אחד הכישורים היותר לוקים בחסר בישראל: הקשבה פעילה.
🗞️ כתבה לשיחת הברזייה: מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון, ה-Think Tank הכי חשוב בוושינגטון לנושא, פרסם את הכתבה הזו ימים ספורים אחרי ה-7 באוקטובר, והציע בה פתרון מתכלל ל"יום שאחרי" המלחמה. שכשקראתי את התוכנית לפני שלושה חודשים גיחכתי, ואילו היום מעורבות אמירתית ומערבית לסיום המלחמה לא נשמעת הזויה בכלל. כחובב גיאופוליטי, ממליץ עליה כדי לפתוח מעט את הראש והחשיבה.
Keep Safe & Keep Going,
גיא
.avif)